"שער השמים". בבחורתו למד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. שימש כראש ישיבת "קול תורה" והעמיד תלמידים רבים המשמשים כרבנים ומרביצי תורה. הוכר כפוסק גדול ע"י כל לומדי התורה לזרמיהם. בפסקיו אנו מוצאים התייחסות למיכשור טכנולוגי מודרני. בגיל 22 הוציא לאור את ספרו "מאורי אש" בענייני חשמל בשבת. ספרי הלכה רבים של מחברים אחרים מבוססים על פסקיו הרבים. ספרו "מנחת שלמה" כולל שאלות ותשובות רבות בנושאים אקטואלים. נפטר בה"א תשנ"ה (1995).
סרטי וידאו על הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן אוירבעך וידאו הרב שלמה זלמן אוירבעך חלק א (מתוך פרוייקט השו"ת)
הרב צדקה חוצין נולד בשנת תרל"ו והלך לבית עולמו בא' אדר בשנת תשכ"א בהיותו בן 85 (1876-1961).
הרב צדקה חוצין היה חסידא קדישא ופרישא. הרב לא היה חת מפני כל. ולא היה מתפשר על דרך היהדות הצרופה.
הרב היה מתלמידיו של רבינו יוסף חיים זיע"א ורבם של הרבנים הראשיים: הרב יצחק ניסים ז"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל.
הרב נולד בבגדד לרב משה חוצין ז"ל, דור חמישי לרב צדקה חוצין זצ"ל הראשון בעל "צדקה ומשפט". למד בישיבת מדרש בית זלכה בעירו, בין היתר אצל רבי אלישע דנגור זצ"ל ראב"ד בגדד. ונחשב לאחד מתלמידיו הגדולים של הבן איש חי. נישא לבת דודו (ר' אברהם צדקה).
כמוהל מומחה יצא למרחקים כדי למול ילדי ישראל, ללא שנטל שכר על פעילותו זאת. סירב לקבל משרה רבנית היות שנזהר שלא להשתמש בכתרה של תורה. הקים שיעורי תורה לתלמידים צעירים ושכר עבורם מורים. ייסד שיעורי תורה למבוגרים ולימדם בעצמו. נלחם באנשי הקהילה בבגדד שביקשו להכניס לימודי חול לתוכנית הלימודים במדרש תלמוד תורה, תקופה ממושכת עמד בודד במערכה ולבסוף הלימודים המשיכו על טהרת הקודש.
בשנת תרפ"ו עלה לארץ ישראל גר בירושלים והקים בית כנסת בשם "שמש צדקה".
כיון שהרב לא היה חת מפני כל לכן היה מוכיח אף את גדולי ישראל. ומעשה שהיה כך היה ששמעתי ממורינו הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שסיפר זאת ברדיו בתוכניתו בערבי שבתות.
פעם אחת הגיע לביקור בארץ ישראל האדמו"ר מסאטמר. דרכו של האדמו"ר מסאטמר היתה ללכת לפי שיטת רבינו ת"ם הן בכניסת השבת והן ביציאתה (שלא כמו שנוהגים כיום ללכת כר"ת רק לחומרא בצאת השבת). ולכן היה הולך למקוה בערב שבת והיו מחזירים את האדמו"ר עם רכבו אף לאחר שכבר שקעה החמה בירושלים עיה"ק. מחה על כך רבי צדקא חוצין ורגז עד מאוד, על הפריצה בחומת הדת. לכן ביקש ממקורביו שיביאו לפניו את האדמו"ר על מנת שייגער בו ויוכיח אותו על כך. דא עקא שהרב דיבר היטב ערבית, ואילו האדמו"ר דביר היטב אנגלית. ולכן היה מחוייב להזמין למפגש מתורגמן. לצורך כך הזמינו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל. האדמו"ר נענה להזמנתו של הרב, ולא ידע מה מבוקשו של הרב. מיד בכניסתו, החל הרב צדקא חוצין להוכיחו על מעשיו, ועל כך שאיך הוא מעיז לחלל שבת בפרהסיא?? ודיבר הרב בערבית, בשצף קצף.
שאל האדמו"ר: מה כל כך כואב לרב?
וכאן היה צריך להסביר הרב מרדכי אליהו. (סיפר הרב אליהו שהתלבט איך יוכל להגיד לאדמו"ר שהרב אומר שהאדמו"ר מחלל שבת בפרהסיא?)
- החל הרב מרדכי אליהו להסביר שהרב צדקא חושש שילמדו מדרכיו של האדמו"ר לחלל שבת. כיון שישנם עמי ארצות שאינם יודעים שהאדמו"ר נוהג כרבינו תם גם בכניסת השבת. ולכן יחשבו שמותר לחלל שבת.
- שמע זאת האדמו"ר , ולאחר שראה כמה הדבר כואב לרב צדקא, מיד הסכים לתקן מעשיו ומכאן ואילך לא לעשות כך בהיותו בארץ ישראל.
הרב מרדכי אליהו הסביר לרק צדקא, שהאדמו"ר חוזר בתשובה ויותר לא יחלל שבת...
והכל בא על מקומו בשלום.
הרב נפטר בערב שבת ראש חודש אדר תשכ"א, הוספד על ידי רבני ירושלים, ונקבר בבית הקברות סנהדריה שבירושלים.
זכות הצדיק תגן עלינו ועל כך עם ישראל אמן. הדליקו נר לכבוד הצדיק ותוושעו.
משה רבינו עליו השלום נולד לעמרם ויוכבד בני שבט לוי. השם משה נקבע על ידי בתיה בת פרעה. "מן המים משיתיהו"
כיון שמסרה נפש להוצאתו מהיאור וכן גידולו בבית פרעה, לכן נקרא כפי מה שהיא קראה לו.
משה רבינו היה כבד פה בגלל מעשה שהיה שפחד פרעה שמא הוא מהיהודים ובסוף יירש אותו. לכן בדקו על ידי שהניח לפניו אבנים טובות וכן קערה עם גחלים. משה שלח ידו לקחת את האבנים, אך בא מלאך והסית ידו בכדי לקחת את הגחלים. ולשונו נכוותה ונעשה כבד פה וכבד לשון.
דבר זה מעניין מאוד מכיון שבכדי להעביר תורה שבכתב האבר הכי חשוב בגוף הוא הפה ועם כל זאת, הצליח להעביר לעם ישראל לדורותיו את התורה, אף שהיה כבד פה כאמור. מכאן שאין דבר העומד בפני הרצון. וכן מכאן שכאשר משמים שולחים אדם לשליחות, התנאים הפיזיים אינם מעכבים כלל וכלל.
כתוב במדרש שמשה רבינו היה כלוא אצל יתרו במשך עשר שנים.
וציפורה הייתה דואגת לו למזון. לימים גדל עץ שיתרו היה חפץ לעוקרו, אך לא יכל. לכן הבטיח שאם יעקור את העץ הרי ישחרר אותו. וכך היה והצליח משה לעקור את העץ ולכן שוחרר. מכאן ואילך משה רבינו היה משתמש בעץ זה כאשר היכה את מצרים.
משה רבינו הוציא את עם ישראל ממצרים על ידי עשרת המכות שהנחיל על פרעה ומצרים. לאחר מכן קרע לעם ישראל את הים. ולאחר מכן עלה להר סיני לקבל את התורה הקדושה. משה שהה בהר 40 יום ו-40 לילה. לאחר ירידתו, כיון שהשתהה החלו העם לעבוד את העגל. לאחר שניתץ את הלוחות עלה שוב 40 יום לבקש על העם. ושוב עלה 40 יום עד שקיבל את סליחתו של הקב"ה "סלחתי כדבריך" וכן קיבל לוחות שניות. בפעם השלישית ירד משה רבינו ביום הכיפורים.
נמצא שהיה בהר סיני בסך הכל 120 יום.
משה רבינו כתב את התורה 13 פעמים. לכל שבט בעם ישראל נתן חומש אחד וחומש אחד היה בארון הברית.
התורה מעידה על משה רבינו שהיה עניו "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".
מסביר הבעל שם טוב הקדוש. שכיון שכתוב כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם. משל לאחד ששם פניו כנגד המים. ככל שייתקרב יותר כך דמותו תראה במים פחות גדולה. עד שאם ישים ממש פניו על המים ייראו פניו בגודלם המקורי. וכתוב על הגאים- "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" זה אומר שבכדי זכות להשראת שכינה חייב להיות ענותן.
לכן רק משה רבינו שהיה עניו בתכלית יכל לזכות להשראת שכינה עד שנאמר "ולא קם נביא בישראל כמשה". "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות".
זכה משה רבינו שכל התורה שבכתב והתורה שבעל פה עברה דרכו.
אומר רבינו האר"י ז"ל שכל גדול הדור בכל דור יש לו ניצוץ מנשמתו של משה רבינו. ולכן אומרת הגמרא על כמה חכמים "משה שפיר קאמרת", כיון שהיו גדולי הדור. והיה להם ניצוץ של נשמת משה רבינו.
משה רבינו נולד בז' אדר ונפטר בז' אדר. מקום קבורתו לא נודע, בכדי שלא יעשוהו עבודה זרה ח"ו.
אומרת התורה " זיכרו תורת משה עבדי, בכל ביתי נאמן הוא". הרי שהתורה נקראת על שמו.
בסוף התורה כתוב "וימת שם משה עבד ה'". שואלת הגמרא (ב"ב טו.) אם משה רבינו כתב גם את סוף התורה, אז איך כתב את המילים וימת שם משה? אלא מכאן ואילך, בשמנה הפסוקים האחרונים של התורה, הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע.
שואל הבעל שם טוב הקדוש. אם כך לכאורה התורה אינה אמת, שהרי משה חי וכותב וימת משה? אלא מסביר הבעש"ט זיע"א, שהתורה נתנה ללא פיסוקים. אלא מילים מעורבבות. ורק לאחר שנעשו הדברים במציאות, כפי זה הופרדו המילים. ולכן בתחילה היה כתוב את אותיות התורה. ורק לאחר פטירת משה סודר שנכתב וימת שם משה. ודבר זה רמוז במה שכתוב בגמרא מכאן ואילך "הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" דמע זה לשון ערבוב. כפי שכתוב על פירות המדומעים, שמעורבבים יחדיו. לכן משה כתב את האותיות מעורבבות, ולאחר פטירתו סודר כך שכתוב וימת שם משה עבד ה'.
הדבר הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות בכדי להנציח את זכרו של משה רבינו הוא, ללמוד את התורה הקדושה. כתוב בחז"ל, תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. ותלמוד תורה כנגד כולם. וכתוב בגמרא ברכות "אין לו לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה" שהם למעשה הפירוש המעשי לתורת משה רבינו עליו השלום.
הרב חיים מצגר זצ"ל הרב של נוה ירושלים, הלך לבית עולמו בז' ניסן תשע"ב בהיותו בן 79 שנה. הרב למד במקור בישיבת חברון. לאחר מכן היה ר"מ בישיבה לבחורים. ולאחר מכן החל את פעילותו לקירוב בנות ישראל. לפני 33 שנה החל במלאכה בביתו שבירושלים. כל בת שהיתה מתחתנת, הרב היה מדריך את החתן, בהדרכת חתנים. היה מקדיש מעיתותיו לקרב את בנות ישראל, יוםם ולילה. מתוך אורך רוח מיוחד במינו. זכור לי שפעם אחת בהדרכת חתנים, היה חתן אחד שישב קרוב ליד הרב, והיה כל רגע מפריע במהלך השיעור בו השתתפו כעשרה חתנים. כל פעם שוב ושוב הפריע החתן. לאחר כמה דקות, גער הרב בעדינות בחתן. שניה לאחר מכן, הרב ממש הזדעזע, וצער גדול מאוד נשפך על פניו, על כך, שיצא מגידרו, והעיר לחתן.הרי שהאורך רוח שהיתה לרב, היא פרי עמל של שנים, עבדות המידות. וכך זכה, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ובאורך רוח. הרב היה מגיע לאירועים של בנות נוה. חתונה, ברית בר מצוה, ואף הלויה. למעשה הרב מצגר זצ"ל היה אבא רוחני של אלפי בנות וחתנים.
פעם אחת באמצע החתונה, אם הכלה התעלפה. בעוד כולם דואגים לאמא, פנה הרב לכלה בשקט האופייני לו, ולחש/אמר, הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר. כשחיוך אופייני ורגוע נסוך על פניו.
פעם אחת היתה בת נוה, שהזיווג לא עלה יפה, והחליטו להתגרש. הרב ביקש שהחתן יגיע בנפרד אליו לביתו. החתן בגיל 50 לחייו עם 8 ילדים, הגיע. הרב מצגר הזמין לפגישה את הרב גנס, וכך במשך כשעתיים ניסו לשכנע את הבעל שלא יתגרש כעת, לפני שמחתן את בנותיו שהגיעו לפירקן. שני הרבנים פשוט התחננו, כאילו מתחננים על נפשם, על מנת שהבעל ישנה את החלטתו. ראיתי בחוש איך אכפת לרב ממש בכל רמ"ח אבריו, על בני הזוג הנ"ל כאילו האשה היתה ביתו ממש. סיפור קטן זה הרי הוא דוגמא קטנה לאלפי סיפורים, ללא שום גוזמא, של מסירות, לכל בת "נוה ירושלים".
רבינו יוסף חיים יוסף דוד אזולאי, ובשמו המפורסם הרב חיד"א נולד בשנת תפ"ד והלך לבית עולמו ביא' אדר בשנת תקס"ו בהיותו בן 82 שנה 1724-1806.
בזמן הוולדו, אימו היולדת נכנסה לכלל סכנה, וכן המיילדות טיפלו רק בה, כיון שחשבו, שהרך הנולד נפטר. סבתו, ניגשה אליו, ניסתה להחיותו, עד שראתה לפתע שנותן אותות חיים, החלה לטפל בו, וכך ניצל. כבר בהיותו צעיר לימים היו ניכרים בו אותו קדושה. בגיל 14 למד אצל הרב יונה נבון והגיהה את אגרות רבו. לימים למד אצל רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש זיע"א, שהגיע לחברון ושהה שם קצת יותר משנה עד שנפטר, ולאחר מכן למד אצל רבי חיים רפפורט זצ"ל ואצל הרב יום טוב אלגאזי זצ"ל, והיה תלמיד חבר לרש"ש הקדוש.
בהיתו בן 31 נבחר הרב חיד"א להיות שד"ר (שלוחא דרבנן) לערי אירופה בכדי להחיות עם רב, את עניי את ישראל, שחיו במצוקה נוראה באותם זמנים.
בספרו הנפלא מעגל טוב, כותב הרב יומן נסיעות, ובו מתאר את תלאות הדרך. ואיך שפעמים רבות הגיע לכלל סכנה ממשית. הן מחמת גלי הים. והן מחמת שודדי דרכים. ומחמת גובי המס אשר בדרכים, וכן מחמת צוק העתים ומזגי האויר השונים אליהם נקלע. כבר בהיותו בספינה החל לכתוב את ספרו האדיר "שם הגדולים". מקובל שאת כל הספר כתב הרב בעל פה מתוך זכרונו. כיון שהיה בספינה ולא היו לו שם ספרים.
הרב חיד"א נמנה עם החבורה הקדושה בישיבת בית אל שקיבלו עליהם חברות. ושכל אחד יוכיח את חברו, ותשכון ביניהם אהבה אחוה שלום ורעות, וכל זה בכדי לקרב את הגאולה.
הרב חיד"א היה גאון עצום, והשאיר אחריו כשמונים ספרים בכל מכמני התורה הקדושה. פשט רמז דרש וסוד. אחד הספרים היותר מפורסמים של הרב חיד"א הוא ספר עבודת הקדש, בו הרב כותב דברי מוסר והדרכות ישרות לאיש היהודי, הן בחיי היום יום והן בזמן מועדי ישראל. בהלכה ספרו שהכי התפרסם הוא ספר ברכי יוסף. כותב מורינו הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו יחוה דעת. שקיבלנו למעשה את הוראות מורינו הרב חיד"א, אלא אם כן חלק על מרן השולחן ערוך.
מעשה ופעם אחת בלכתו בדרך, בן המלכה השתכשך בגלי הים, ולפתע החל לטבוע. הרב חיד"א שעבר במקום חש לעזרתו, והצילו. אימו המלכה שעמדה מרחוק, הוקירה טובה לרב חיד"א וביקשה שיבקש דבר מה, בתמורה למעשה האצילי שעשה. הרב חיד"א ביקש להיכנס לספריה, של עירם בה היו גנוזים אלפי ספרי חידושי תורה של גדולי אומתינו. המלכה נענתה בחיוב. והרב חיד"א אכן הורשה להכנס לספריה התת קרקעית, אך דתנאי שלא יכניס עימו דף וכלי כתיבה. הרב חיד"א מצא שם ספרים עתיקים רבים. והיה קורא אותם במהרה, וכאשר היה חוזר לביתו, היה כותב אותם מתוך זכרונו הבהיר מילה במילה.
הרב חיד"א יצא לדרכו בשלוחא דרבנן שלש פעמים. בשנות השבעים לחייו נענה לבקשת קהילה בליוורנו שבאיטליה לשמש להם לרב, ובתנאי שייתנו לו להדפיס את ספריו. מעשה והרב חיד"א התארח אצל הפני יהושוע. הפני יהושוע קיבלו במאור פנים וכיבדו בכבוד רב, ואף נתן לרב חיד"א מתנה את ספרו על מסכת כתובות. למחרת בבקר הרב חיד"א היה צריך להמשיך במסעו, אך החזיר לפני יהושוע את ספרו בחזרה כשכולו מלא הגהות. והרב פני יהושוע השתומם מאוד מדבר גאוניותו של הרב חיד"א. מעשה ובזמן שהייתו בקהילה אחת במסעו, היתה אשה שיצא עליה שם רע. הרב חיד"א קרא לה להוכיחה ולא רצתה. הלך לביתה, קרא לפניה את פרשת סוטה, ורק החלה לפסוע מספר צעדים התקיים בה דברי הפסוק, והיתה ירכה נופלת ובטנה צבה, ונפלה ומתה, ונעשה קידוש השם גדול.
הרב גם נפטר ונקבר בליוורנו. ובשנת תש"כ העלה הרב מרדכי אליהו זצ"ל את עצמותיו כבקשת הרב הראשי הרב יצחק ניסים זצ"ל. הרב מרדכי אליהו זצ"ל סיפר שכאשר היה צריך לסדר את העצמות, הוא ביקש מחילה מהרב חיד"א וביקש מהעצמות שיסתדרו מאליהן, וכבקשתו הסתדרו העצמות מאליהן, מתוך רעש גדול. כעת עצמותיו קבורות במרומי הרב המנוחות שבירושלים. זכות הצדיק הרב חיד"א תגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן.
להורדת ספרי הרב חיד"א
להורדה תהלים הרב חיד"א
ברכי יוסף חלק א חלק ב דבש לפי הגדה של פסח גאולת עולם
לעוד ספרי הרב חיד"א חפש בהיברו בוקס את החיפוש "חיים יוסף דוד"
רבי אלימלך נולד לרבי אליעזר ליפא ליפמן, למשפחה בת ששה ילדים, שהגדול שבהם הוא רבי משולם זוסיא מאניפולי, הידוע בשם ר' זושא. רבי אלימלך היה למדן גדול עוד בצעירותו. לימים כאשר נפטר אביו, חילקו כל האחים את הירושה. כיון שרבי זושא היה גדול האחים, לקח אחריות, וקיבל את חלקו בירושה את החובות שהיו חבים לאביו. תוך כדי שהיה נע בין הערים והכפרים, הגיע למזריטש, ונשמתו התחברה מאוד למגיד דב בר ממזריטש, ולכן היה החליט לשהות בבית המדרש של המגיד תקופות ארוכות. פעם אחת כאשר חזר לביתו התארח בבית אחיו רבי אלימלך. רבי אלימלך הזמינו לארוחת צהריים. רבי זושא הסכים, ובתנאי שיעמוד על השוחט בזמן השחיטה. הזמינו את השוחט הותיק של העיר. הלה הגיע והראה לרבי זושא את סכינו. כאשר בחן רבי זושא את הסכין, גילה דעתו, שהסכין עדיין לא מוכן לשחיטה. השוחט עמד להשחיז שוב את הסכין, אך רבי זושא בשלו, טוען שהסכין עדיין לא מוכן. כאשר הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, החל השוחט להאנח מתוך צער ובזיון שנעשה לו לעיני כל. וראה זה פלא, כעת הסכים רבי זושא לשוחט לשחוט. התפלא רבי אלימלך, מה השתנה מלפני רגע?
-ענה רבי זושא, לפני כן הסכין היתה כשרה, אך השוחט לא היה כשר, כיון שרוח גאוה וכבוד התנוססה בקרבו, אך כעת גם הסכין כשרה וגם השוחט כשר...
-שאל רבי אלימלך, היכן למדת תורה זו? אצל המגיד ענה רבי זושא. שמע רבי אלימלך והדברים נכנסו לליבו.
עמד רבי זושא והסביר ראה מלך מלך, זושא אדם פשוט, אבל אתה מלך, אם רק תשמור את העיניים את אוזניים ואת הפה, הרי שתהיה מרואי פני המלך כיון שתלמיד חכם גדול אתה. ואז החל מספר לו מעשה, -מעשה שהיה כך היה- פעם אחת, בן המלך סרח עליו, לכן החליט להוציאו מארמון המלוכה. באותו זמן, היה אדם אחד שחיבתו למלך לא ידעה גבולות, לכן מכר את כל מטלטליו ובא לעיר המלוכה, וביקש לעבוד בארמון המלך, ולו בעבודה הפשוטה ביותר, על מנת שיהיה קרוב למלך. ניתנה לו העבודה, במרתפי הארמון, להסיק את ההסקה המרכזית של הארמון, האיש שמח מאוד, ועשה מלאכתו נאמנה, כיון שאהב את המלך, לכן דאג שיהיה החימום בארמון מתאים כמה שאפשר למזג האויר. המלך הרגיש בשינוי לטובה שחל בארמון ושאל על ה"פועל" החדש וביקש לראותו. שמח האיש ובפגישה סיפר למלך שהוא מאוד אוהב את המלך ולכן עזב הכל רק בכדי להיות קרוב למלך. המלך התרגש, ושאל את האיש מה מבוקשו ותעש. ביקש האיש שמעונו יהיה סמוך לחדר המלך על מנת שיהיה קרוב אליו ביותר. המלך אמר שאין אפשרות כזו. אך מסכים לתת לו חדר ממול הארמון, כך שיהיה לו חור ובו יוכל להשקיף לחדרו של המלך ולראותו כל זמן שיחפוץ. שמח האיש מאוד. לימים שמע בן המלך על האיש דפק על דלת ביתו וביקש לראות את אביו המלך כיון שמתגעגע אליו, האיש הסכים וכך התחלקו ב"חור" המשקיף לבית המלך. לאחר מספר ימים פנה האיש לבן המלך ואמר לו, ראה נא, אני אדם חיצוני לכן ניתן לי רק חור להשקיף על המלך, אבל אתה הלוא בן המלך, אם רק תתנהג כשורה תוכל לשבת עם המלך בשולחן אחד בזמן סעודתו. שמע בן המלך את המוסר, חזר לארמון ביקש סליחה מאביו המלך וכך זכה להיות מרואי פני המלך יום יום. וכאן פנה שוב רבי זושא לרבי אלימלך, מלך מלך, זושא איש פשוט, אך אתה מלך, כיון שתלמיד חכם גדול אתה, לו רק תתנהג כשורה, ותשמור את עיניך פיך ואזנך, הרי שתהיה יושב ראשונה במלכות, מרואי פני המלך. הדברים נכנסו לליבו של רבי אלימלך, והחליט ללכת ללמוד דרכי עבודת ה' אצל המגיד. לאחר התקרבותו של רבי אלימלך למגיד, החל הוא ואחיו רבי זושא לערוך גלות על מנת לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. פעם אחת לאחר שהחליטו שנגמרה הגלות, כאשר חזרו לביתם, בכניסה לעיר ראה אותם אחד מאנשי העיר,
-שאל, האתה הוא אלימלך? השיב רבי אלימלך בחיוב, ואז סיפר האיש בצער, שבנו של רבי אלימלך, עלה על עמוד ונפל, ושבק חיים לכל חי, שמע זאת רבי אלימלך והצטער מאוד, לאחר שניות ספורות, חקר שוב האיש, ולפתע גילה את טעותו, שמדובר ברבי אלימלך אחר. שמעו זאת רבי אלימלך ורבי זושא ושמחו. אך שניות לאחר מכן פנה רבי אלימלך לרבי זושא, זושא זושא, אם יש בליבנו הרגשה אחרת בין הבן שלנו, לבין בן של אדם אחר, הרי שלא עבדנו מפסיק על מידת אהבת ישראל, ועלינו לחזור לגלות, מיד פנו לאחריהם ושבו לגלות... פעם אחת בהיותם בגלות, ביקשו לישון בלילה באיזו אכסניה. הלילה היה קר וישנו על הארץ סמוך לתנור האכסניה. באמצע הלילה הגיעו אורחים חדשים לאכסניה, גויים שבאו לערוך מסיבת יום הולדת לאחד מחבריהם. תוך כדי שתיית יין שרף, ראו את היהודים הישנים שנת ישרים, מיד משכו את רבי זושא, החלו להלקות אותו ברגליו על מנת שירקוד לפניהם וישמחם. הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, כאשר כל פעם עזבוהו לנפשו, ושוב משכו אותו. אמר רבי אלימלך לרבי זושא, בפעם הבאה, אלך אני במקומך, "לשמח" את השיכורים. אך רבי זושא לא הסכים, הלוא משמים גזרו לו צער זה ואינו אלא כפרת עוונותיו. רבי אלימלך לא הסכים והחליפו מקומות השינה. הגויים לא שמו לב להתחלפות, וכעת אמרו מדוע כל פעם החיצוני ירקוד לפנינו, הגיע הזמן שגם היהודי השני ירקוד לפנינו, משכו את רבי זושא מליד התנור, והחלו "להרקידו". ענה רבי זושא לרבי אלימלך, רואה אתה, הכל בהשגחה פרטית, והחל רוקד בשמחה רבה. לימים כאשר הלך לבית עולמו המגיד ממזריטש, החליטו כל החבורה הקדושה, שמחליפו יהיה רבי אלימלך. כאשר הגיעו לבית ההארחה עייפים מהדרך ביקשו לתת לאדמו"ר את החדר הכי חשוב. כולם עלו לישון, ושעה קלה לאחר מכן קמו לעבודת השם. רק רבי אלימלך, נם מספר שעות. פנו לרבי זושא, וכי זה האדמו"ר שבחרו, שישן כל כך הרבה זמן, פנה רבי זושא לחדרו של רבי אלימלך, שם ידו על המזוזה, ומיד נעור רבי אלימלך. שאלו התלמידים מה זאת? ענה רבי זושא, הלוא האחי הקדוש לא מסיר מחשבתו ולו לרגע משיויתי ה' לנגדי תמיד. ובשינה הינו מתחבר לשמות השם במזוזה. אך כאשר כיסיתי לו את המזוזה, נבהל שאינו דבוק בה' ומיד התעורר בבהלה. הבינו, התלמידים את רב קדושתו, ושמחו על ההחלטה הטובה שלהם.
לימים כאשר הלך לבית עולמו בכ"א אדר, רבי אלימלך מליז'נסק, סמך ידו על תלמידיו וחילק להם את כח קדושתו.
לחוזה מלובלין נתן את כוחו הרוחני של מאור עיניו.
למגיד מקוז'ניץ נתן את כוחו הרוחני שבלב.
לרבי מנדיל מרימנוב נתן את כוח הנשמה שבמוחו.
לרבי מאפטא נתן את כחו שבפיו.
זכות הצדיקים יגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן.
הדליקו נר לכבוד הצדיק
מקורות: מספר פרטים ויקיפדיה, הרב אברהם מלמד מספר סיפורי חסידים
אדרבה - שיר שחיבר רבי אלימלך מליז'נסק ביצוע אברהם פריד
אהל רבי אלימך מליז'נסק
מקובל מרבי אלימלך שמי שייגע בידית האהל של רבי אלימלך, מובטח לו שלא יעזוב את העולם ללא תשובה. ומעשה בזקן חולה שבמשך תקופה ארוכה היה גוסס. עד שבני ביתו, הצטערו על הצער שסובל. התייעצו עם רב, והלה שאל שמא נגע בידית אוהל הציון של רבי אלימךל? כאשר נענה בחיוב, אמר שיש לעשות עם הזקן וידוי. כך נעשה ומיד אותו זקן שבק חיים לכל חי, ולא סבל עוד.
הרב חיים פנחס שיינברג צ"ל נולד בשנת תש"ע והלך לבית עולמו בגיל 102 בכ"ז אדר תשע"ב.
הרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל נולד בפולין ליעקב יצחק. בילדותו זכה לראות את רבי ישראל מאיר הכהן מרא
הרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל נפטר בהיתו בן 102- ויקיפדיה
דין בעל ה'חפץ חיים' ולהתברך מפיו. בגיל תשע הוא עבר לארצות הברית. למד בישיבת הרב יעקב יוסף עד גיל 14. אחר כך למד בישיבת "בית מדרש לרבנים", ובישיבת רבינו יצחק אלחנן. למד אצל הרב משה סולובייצ'יק והרב שמעון שקופ (שגר בניו יורק במשך תקופה קצרה). קיבל סמיכה לרבנות מהרב ברוך בער לייבוביץ.
לאחר נישואיו בגיל 19 עם באשע (22 בפברואר 1913 - 21 באוקטובר 2009), בתו של הרב יעקב יוסף הרמן למד בישיבת מיר במשך חמש שנים. בשנת תשי"א הוציא את ספרו 'טבעת החושן' על שולחן ערוך חלק חושן משפט.
ב-1960 עבר לישראל וייסד את ישיבתו תורה אור בקריית מטרסדורף.
הרב שיינברג נהג לעטור בתפילין במשך כל היום וכן לבש ציציות רבות (מעל 50) כדי לקיים את המצווה פעמים רבות בכל רגע.
בספרו משמרת חיים הוא מציג שאלות לעיון, במטרה להרגיל את התלמידים בחשיבה למדנית-ישיבתית. בסופו של הספר ישנן הצעות לפתרונות אפשריים לשאלות. הספר יצא בשלושה חלקים החל משנת תשל"ה ונדפס בכמה מהדורות. הרב שיינברג התעסק רבות במשנתו של בעל קצות החושן וחיבר חיבור על ספריו.
בג' חשוון תש"ע נפטרה רעייתו הרבנית באשע שיינברג לה היה נשוי במשך למעלה משמונים שנה. לרב שיינברג ארבע בנות ובן. חתנו הוא הגאון רבי חיים דב אלטוסקי ראש ישיבת תורה אור במחלקה לבני חו"ל, מחבר ספר "חידושי-בתרא" (שני חלקים).
בשנותיו האחרונות כונה "זקן ראשי הישיבות". נפטר בכ"ז באדר תשע"ב, בן 101.
זכות הצדיק תגן עלינו ועל כל עם ישראל. אמן.
מספרי הרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל
טבעת החושן (ד' כרכים) על ספר קצות החושן להורדה
אגרא דשמעתתא (ה' כרכים) - על ספר שב שמעתתא
מילואי אבן (ד' כרכים) - על ספר אבני מילואים
משמרת חיים (ג' חלקים) - חידושים בנושאים שונים (ראו לעיל)
שיעורי רבי חיים פנחס - חידושים על שבע מסכתות בש"ס
אמרי חיים - על ענייני סדר קדשים והלכות נדה
דרך אמונה ובטחון
נתיבות חיים - שיחות מוסר
הרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל- במפגש נדיר עם מורינו הר עובדיה יוסף שליט"א
הרב פניחס שיינברג זצוק"ל- רשימת השמעה עם כחמשה סרטים- אפשר לדפדף בין הסרטים
רבי ברוך ממז'יבוז' היה נכד לרבי ישראל הבעל שם טוב זיע"א.
רבי ברוך ממז'יבוז' נולד בשנת תקי"ז והלך לבית עולמו ביח' כסלו בשנת תקע"ב בהיותו בן 54 שנים (1757-1811).
ר' ברוך נולד במז'יבוז' לרבי יחיאל אשכנזי ואדל, בתו היחידה של הבעל שם טוב וגדל אצל סבו. למד בתחילה אצל המגיד ממזריטש כמו כן למד אצל ר' פינחס מקוריץ. בשנת תק"מהתקבל לאדמו"ר בטולצ'ין, עיר מגורי אביו, ומשם הנהיג את חצרו. בשנת תקמ"ח עבר ר' ברוך למז'יבוז', אך המשיך מדי פעם להגיע לטולצ'ין, ובחודשי הקיץ היה מתגורר רק שם. מנוחתו כבוד ליד סבו במז'יבוז'. (ויקיפדיה)
רבי ברוך ממז'יבוז' סבר ששיטת הבעל שם טוב היא שיש לנהוג בעבודת ה' עם דגש על נושא הזמן מבחינת ההלכה. וכן סבר שאף שיש לנהוג בדבקות עם כל זאת, הדבר צריך להיות בפנימיות ולא על ידי התנהגות חיצונית. ולכן כאשר היה מגיע אליו רבי לוי יצחק מברדיטושב, לא היה מסכים להתנהגות חריגה מחמת רב דבקות. פעם אחת לפני שדרש לקהל חסידיו, ביקש מרבי לוי יצחק שיצא לחוץ כיון שתנועותיו גורומות לו הסח הדעת. רבי לוי יצחק התחייב, שלא להראות תנועות חיצוניות. רבי ברוך הסכים. אך רק החל בדרשה, מיד החל רבי לוי יצחק לעשות תנועות משונות של רב עונג. גער בו רבי ברוך ואמר, הלו היה סיכום? ענה רבי לוי יצחק, כן, אבל שיבואו מלאכים מחמת הדרשה, על זאת לא דיברנו...
ידוע שהיה פועל ישועות על ידי רב טבילות במקטה טהרה להצלחת המבקשים ישועה.
פעם אחת גער נמרצות באחד מתלמידיו, עד כדי שהולבנו פניו. לאחר מכן הסביר לאחר התלמידים שהסתכל בתמיהה, ראה נא, יש על אותו תלמיד קטרוג גדול, ועל ידי רב הבזיונות שעשיתי, הוקל מעליו.
ביט' בכסלו יצא האדמו"ר הזקן מהמאסר בפעם השניה. האדמו"ר הסביר שכל החסידות ותורת הפנימיות היו על כף מאזניים. ושהיה קטרוג גדול על כך שהיה מלמד תורת פנימיות ברבים. ושהבעל שם טוב הקדוש והמגיד ממזריטש, היו לו לעזר. ולבסוף יצא הדין לאורה שמכאן ואילך יש רשות משמים ללמד תורת הפנימיות ברבים.
בהיותו במאסר שאלו שוטר בית הסהר שאלה: מדוע כתוב בתורה שהקב"ה שאל את האדם הראשון איכה? וכי לא ידע? השיב האדמו"ר הזקן, האם אתה מאמין שהתורה היא נצחית?
אמר לו האדמו"ר, דע שבכל הדורות הקב"ה שואל כל אדם בעולם "איכככה" דהיינו מה אתה יכול בתפקידך לעשות לכבוד ה' יתברך.
הדברים זעזעו את שוטר בית הסהר, ומכאן ואילך דאג עד כמה שהיה אפשרי לרווחתו של הרבי במאסר.
ולמדנו מכאן מוסר השכל גדול לכל הדורות. שהקב"ה שואל כל אחד מאיתנו, אייכככה? מה אתה יכול בכוחות הנפש שלך לעשות לכבודי.
רבינו זלמן היה הצעיר שבחבורה מתלמידי המגיד ממזריטש, המגיד כידוע היה תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש. הבעל שם טוב העביר את את הנהגת החסידות, למגיד שנה לאחר פטירתו, כשבא בחלום לבנו רבי צבי והורה לו להעביר את ההנהגה למגיד.
סביב המגיד הצטופפו גדולי עולם. רבי אלימלך רבי זושא, רבי אורי מסטרליסק, רבי לוי יצחק מברדיטשוב רבינו זלמן ועוד. לרבינו זלמן הורה המגיד לכתוב שולחן ערוך. ואכן כתב שולחן ערוך הרב. קרה המקרה והיו אינשי דלא מעלי שציערו את רבי לוי יצחק, תלמידי המגיד התכנסו והחליטו לעשות נידוי וחרם לאותם אנשים. רבינו זלמן לא הסכים לעשות דבר ללא הסכמת המגיד. רבי זושא פנה אליו, ושאלו מה הדין בשולחן ערוך, למי שמבזה תלמיד חכם. לאחר שענה שיש לנדותו, אמר לו רבי זושא, אם כך "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרונקא", דהיינו אם כך הצטרף עימנו לנידוי. רבינו זלמן הצטרף. בשעות הקטנות של הלילה נכנס המגיד לחדר בו שכבו לישון. הגיע למקום משכבו של רבינו זלמן, האיר עליו בפנסו ואמר: ריבונו של עולם, זה יהיה המלך של כל מדינת רוסיה?
לאחר מכן הסביר המגיד שכיון שעשו את הנידוי, נפסק בשמים שייפרד מעליהם. אך גם נפסק שבכל מחלוקת על החסידות, ידם תהיה על העליונה.
המהרש"א נולד בשנת שט"ו והלך לעולמו בה' כסלו בשנת שצ"ב בהיותו בן 77 שנים (1555-1631).
כבר מצעירותו היה למדן גדול, ומעמיק גדול בלימוד התורה. המהרש"א למד מתוך דחקות ומסירות נפש אדירה. מספרים שהיה חס על זמנו ולכן לא היה לו פנאי להסתפר, לכן שערות ראשו היו ארוכות. בלילות, היה המהרש"א יושב ולומד, ובכדי שלא יירדם תוך כדי לימוד, היה נוהג במסירות נפש רבה, ולכן היה קושר את שערות ראשו, לתקרה. וכך במידה והיה נרדם תוך כדי לימוד, היה ראשו נוטה ליפול, ולכן מיד היה מתעורר.
המהרש"א היה איש חסד גדול מאוד, ולכן חרט על דלת ביתו פסוק מאיוב "בחוץ לא ילין גר - דלתי לארח אפתחנו".
המהרש"א היה בעל עיון מבעית וחיבר חידושי הלכות וחידושי אגדות על כל הש"ס. גדולי רבני הספרדים למדו ולומדים עד היום בחידושי המהרש"א על הסדר. תוך כדי עמל רב להבין ולרדת לסוף דעתו. ידועים במנהג זה לעמול על דברי המהרש"א חכמי חלב. וכן הנהיג בישיבת פורת יוסף הרב עזרא עטיה זצ"ל, וכן נוהגים בישיבות רבות עד היום.
המהרש"א היה צדיק וקדוש, וידועים סיפורי מופת שעשה בעירו להצילם מידי הכומרים ,שניסו להתנכל להם.
