רבינו זלמן מלאדי בעל התניא 200 שנה להסתלקותו
שולחן ערוך הרב
הדליקו נר לכבוד הצדיק
 |
| רבינו זלמן בעל התניא 200 שנה להסתלקותו |
ר' שניאור זלמן ב"ר ברוך נולד בשנת תק"ה (1745) בעיר לוז'נה שברוסיה. הלך לבית עולמו בכד' טבת בשנת תקע"ג. בהיותו בן 68 שנה.
הוא הצטרף לחבורת תלמידיו של ר' דב בר 'המגיד' ממזריטש יורשו של הבעל שם טוב, ולמרות גילו הצעיר הפך להיות מהבולטים שבהם. רבו הטיל עליו לחבר שולחן ערוך מתוקן ומבורר, והוא החל בעבודתו שהפכה למפעל חיים, אך רק כשליש מן השו"ע שלו יצא לאור לאחר פטירתו (דפו"ר קאפוסט תקע"ד-1814), וחלקים נוספים שהיו מוכנים אבדו בשריפה. בשנת תקכ"ז (1767) נתמנה ל'מגיד' בעיר הולדתו לוז'נה. לאחר פטירת רבו המגיד ממזריטש בשנת תקל"ג (1773) נהיה רש"ז תלמיד חבר של יורשו ר' מנחם מנדל מוויטפסק. בשנת תקל"ז (1777) עלה רמ"מ מוויטפסק לארץ, ורש ניאור זלמן הפך לראש חסידי רוסיה. עקב הלשנות של ה'מתנגדים' נאסר רבינו זלמן פעמיים, ואחרי שחרורו בשנת תקס"ד (1804) עבר לעיר ליאדי, על שמה הוא נקרא עד היום, שם ביסס ופיתח את חסידות חב"ד ('חכמה, בינה, דעת') אותה ייסד. נוסף לפעילותו החינוכית והארגונית המשיך בפעילותו הספרותית, ובין השאר חיבר את ספר 'התניא', שהוא הספר המרכזי של חסידות חב"ד עד היום. נפטר בשנת תקע"ג (1813), ובנו הבכור ר' דב בר שניאורסון ('האדמו"ר האמצעי') מילא את מקומו. ספר השו"ע אותו כתב, המכונה בידי חסידיו 'שו"ע הרב', הוא למעשה עיבוד ותימצות של השו"ע. הספר יצא לאור במהדורות רבות. מקורות: פרוייקט שו"ת בר אילן.
בהיות רבינו זלמן בן 3 הוריו לקחו אותו לבעל שם טוב זיע"א לחלאקה. הבעל שם טוב הזהיר את הוריו לקחת אותו מיד כיון שהוא לא שייך לבעל שם טוב אלא למגיד. וכן הזהירו אותו שלא ידריכו אותו בדרך החסידות, אלא עליו להסגיע לזה בדרך עצמו. כאשר הגיע לפרקו היה תלמיד חכם עצום והסתפק אם ללכת לוילנא ללמוד אצל הגאון מוילנא או למגיד ממזריטש. לבסוף החליט לחכת למגיד כיון שתורה הוא יודע 'קצת' אבל להתפלל צריך עדיין ללמוד. המגיד עשה לו כבוד גדול אף שהיה הצעיר שבחבורה. המגיד הורה לו לכתוב שולחן ערוך. לימים כאשר הגיע יהודי נודד לביתו של רבי זושא, ראהו כותב ספר תורה עם אותיות שונות מהרגיל. הסביר לו רבי זושא שכעת הכריזו בשמים שזה הכתב שצריך לכתוב. כאשר הגיע האורח לרבינו זלמן ראה שזה הכתב שכתב בו רבי זושא. כתב הנקרא עד היום כתב בית יוסף.
במחלוקת הגדולה שהיתה על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהעזיבו אותו מעירו. כל תלמידי המגיד הגדולים החליטו להחרים את הפוגעים בכובד הרב רבי לוי יצחק. אך כיון שלא היה להם מנין בקשו לצרף את רבינו זלמן. רבינו זלמן לא הסכים להצטרף עד שהמגיד ממזרטיש רבו לא יצטרף. הגיע אליו רבי זושא בעומרה ושאלו הלכתית מה עושים אם פוגעים בתלמיד חכם. ענה- שיש לנדות את הפוגעים. אמר ר' זושא אך כך "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרונקא" כבודו שפסק כך יהיה השליח לקיים את הפסק. בלית ברירה הצטרף אליהם רבינו זלמן. כאשר החבורה הקדושה ישנה בבית המדרש התעורר המגיד כאשר הוא צולע על רגלו שכידוע היה לו כאבים גדולים ברגליו. ואז האיר עם הלפמא שהיתה בידו על פניו של רבינו זלמן ואמר ריבונו של עולם, גוץ כזה (שכידוע היה רבינו זמן נמוך) ישלוט על כל מדינת רוסיה הלבנה הענקית?!!
לאחר מכן התעוררו החבריא הקדושה. אוז אמר להם המגיד שכיון שעשו את החרם מבלי להתייעץ עימו לכן נגזר עליו לעזוב אותם. אך כיון שהיו מנין לכן מכאן ואילך בכל מחלוקת עם המתנגדים ידם תהיה על העליונה.
ספרו של רבינו זלמן המכונה שולחן ערוך הרב התקבל בכל תפוצות ישראל. וכן ספר התניא הרי הוא כאנציקלפודיה ליהדות שמסביר איך כל דבר ביהדות עובד. מה זו תפילה ומה זה חסד ומה זה ליוד תורה ואיך משפיע אם אדם אוכל דברים לא כשרים וכו'.
תניא פתיחה כללית ללימוד התניא
